השאלה איננה אם התקיפה הישראלית בדוחא ב־9 בספטמבר 2025 "הביאה" לבדה לעסקת החטופים ולהפסקת האש. השאלה המעניינת יותר היא האם התקיפה שינתה את התנאים הדיפלומטיים והמדיניים שבהם התנהל המאמץ להגיע להסכם - עד כדי כך שהיא הפכה מניסיון לפגוע בהנהגת חמאס לאירוע ששינה את הדרך שבה המלחמה הייתה אמורה להסתיים. ויש שאלה קודמת, ואולי חשובה יותר: האם להנהגה הישראלית היו מטרות ברורות בלי אסטרטגיה שלמה וברורה להשגתן?

זו אינה טענה שלפיה לישראל לא הייתה מדיניות או שלא התקבלו החלטות אסטרטגיות. הממשלה הגדירה שוב ושוב יעדים, הבעיה המחקרית היא אחרת - האם היה חיבור קוהרנטי בין היעדים לבין האמצעים שנבחרו, בין המערכה הצבאית לבין המשא ומתן, ובין המלחמה לבין השאלה מי ישלוט בעזה ביום שאחרי.

דוחא היא נקודת מבחן טובה לשאלה הזאת, משום שהיא הציבה את הסתירה האפשרית במלוא עוצמתה: ישראל ביקשה לפגוע בהנהגת חמאס, אך עשתה זאת בתוך מדינה ששימשה מתווכת מרכזית; היא ביקשה להחזיר את כל החטופים, אך פעלה בזמן שערוץ המו״מ היה פעיל; והיא הציבה יעד של "ניצחון מוחלט", אך הדרך המעשית מן המלחמה אל הסדר יציב בעזה נותרה לא פתורה.

זוהי סקירה עובדתית־כרונולוגית, המבוססת על מקורות גלויים, שמטרתה לבחון מה השתנה בעקבות תקיפת דוחא, כיצד התקבלו ההחלטות שקדמו לה, והאם קיים פער בין המטרות שהציגה ישראל לבין הדרך שבה פעלה להשגתן.

1. עוד לפני דוחא: הדרך לעסקה כוללת כבר התחילה

הסיפור לא התחיל ב־9 בספטמבר. כבר בתחילת אוגוסט 2025 פעל השליח האמריקאי סטיב וויטקוף מול ישראל ומשפחות החטופים סביב רעיון של הסכם רחב יותר, שיכלול את שחרור כלל החטופים ואת סיום המלחמה. רויטרס דיווחה ב־2 באוגוסט כי וויטקוף עובד עם הממשלה הישראלית על תוכנית שתכלול את שחרור כל החטופים, פירוק חמאס מנשקו, פירוז הרצועה ושיקום עזה.

גם בהמשך אוגוסט נמשכה העבודה האמריקאית על מסגרת רחבה יותר. ב־26 באוגוסט אמר וויטקוף כי טראמפ יעמוד בראש פגישה בבית הלבן שתעסוק בתוכנית מקיפה לעזה ולסיום המלחמה. רויטרס

לפיכך, אנו נמנעים מטענה שדוחא "המציאה" את רעיון העסקה הכוללת. הרצון האמריקאי להגיע להסדר רחב כבר היה קיים לפני התקיפה, השאלה היא מה קרה למסלול הזה אחרי דוחא.

2. הלחץ בתוך ישראל

במקביל, הלחץ בישראל נותר כבד: משפחות החטופים דרשו התקדמות, המערכה הצבאית ברצועה נמשכה, והוויכוח הציבורי התמקד בשאלה אם יש להמשיך בלחץ הצבאי או להתקדם לעסקה כוללת.

בתוך המערכת הישראלית התקיימו אפוא שתי מטרות שלא בהכרח סתרו זו את זו, אבל חייבו תיאום אסטרטגי: להמשיך לפגוע ביכולת הצבאית והשלטונית של חמאס, ובמקביל להחזיר את החטופים באמצעות משא ומתן.

המחלוקת הזאת מצביעה על מתח מובנה בין מטרות צבאיות, מדיניות ומו״מיות. היא אינה מוכיחה כשלעצמה שלא הייתה אסטרטגיה, אבל היא מעלה את השאלה האם הייתה אסטרטגיה אחת שחיברה ביניהן.

ההקשר הזה חשוב במיוחד משום שבימים שקדמו לדוחא כבר עמדו על השולחן מתווים לעסקה ולסיום המלחמה. ב־1 בספטמבר דווח ב־ynet כי נתניהו הוביל מהלך להרחבת המערכה בעיר עזה, אף שעסקת חטופים הייתה מונחת על השולחן, וכי לפי הדיווח ראשי מערכת הביטחון תמכו אז בעסקה. ב־7–8 בספטמבר פורסמו פרטי מתווה אמריקאי חדש, שכלל שחרור של כל 48 החטופים ביום הראשון ופתיחת מו״מ לסיום המלחמה, שבמהלכו ישראל לא תחדש את הלחימה. ynet ynet

לכן, כאשר בוחנים את דוחא, אי אפשר לבודד אותה מן ההחלטות המדיניות שקדמו לה. השאלה אינה רק מה רצו להשיג באמצעות התקיפה, אלא גם איזה משקל ניתן באותה נקודת זמן למסלול של עסקה וסיום המלחמה לעומת המשך המערכה.

3. המטרות הוצהרו. אבל איפה הייתה האסטרטגיה?

ב־3 בספטמבר 2025 פרסם משרד ראש הממשלה את התנאים שקבע הקבינט המדיני־ביטחוני לסיום המלחמה: כל החטופים ישוחררו; חמאס יתפרק מנשקו; הרצועה תהיה מפורזת; לישראל תהיה שליטה ביטחונית ברצועה; ויוקם ממשל אזרחי חלופי שאינו חמאס ואינו הרשות הפלסטינית.

במאי 2025 הגדיר נתניהו את "הניצחון המוחלט" באמצעות ארבעה יעדים: החזרת כל החטופים, הבסת חמאס, גירוש הנהגתו ופירוז רצועת עזה. הכנסת

לכאורה, היעדים לא היו עמומים, השאלה היא מה היה אמור לחבר ביניהם.

מטרה אינה אסטרטגיה

כדי להשיג את היעדים האלה נדרשה תשובה לשורה של שאלות מעשיות, למשל:

איזה סוג של לחץ אמור לגרום לחמאס לשחרר את כל החטופים?
כיצד הלחץ הצבאי אמור להשתלב במו״מ ולא לפגוע בו?
אם חמאס לא ייכנע, מהו התרחיש הבא?
מי אמור לשלוט בעזה אחרי החלשת חמאס או פירוקו?
מי אמור לאכוף את הפירוז?
כיצד יישמרו היחסים עם מצרים וקטאר, שהיו ערוצי תיווך מרכזיים?
מה תפקיד ארה״ב בסיום המלחמה ובמתן ערבויות?
מהו הקשר בין השגת היעדים הצבאיים לבין יציאה ישראלית מהרצועה?

מכאן נובעת הביקורת המרכזית של המאמר: האם אפשר להציב מטרות שאפתניות וברורות ועדיין להחזיק באסטרטגיה חלקית בלבד להשגתן.

הפער הזה חשוב במיוחד משום שחלק מן היעדים תלויים זה בזה. החזרת החטופים דרשה ערוץ מו״מ; פירוק חמאס דרש מנגנון צבאי ומדיני; פירוז הרצועה דרש גורם שימלא את הוואקום; והסדר של "היום שאחרי" דרש שותפים אזוריים ובינלאומיים.

אם כל אחד מהיעדים מטופל בנפרד, אבל אין מסלול שמחבר ביניהם, נוצר סיכון שהשגת יעד אחד תסבך את השגת האחרים.

4. ואז הגיעה דוחא

ב־9 בספטמבר 2025 תקפה ישראל בדוחא שבקטאר מבנה שבו שהו בכירים בחמאס. לפי רויטרס, חמישה אנשי חמאס ואיש ביטחון קטארי נהרגו, בעוד בכירי ההנהגה שהיו יעד התקיפה שרדו.

האירוע היה חריג לא רק בגלל מיקומו, אלא מפני שקטאר הייתה באותה עת ערוץ מרכזי להעברת מסרים בין ארה״ב, ישראל וחמאס. מצרים וארה״ב היו אף הן חלק ממערך התיווך. לכן התקיפה לא פגעה רק ביעד צבאי אפשרי; היא התרחשה בתוך מנגנון דיפלומטי פעיל .וושינגטון פוסט

וזה בדיוק המקום שבו שאלת האסטרטגיה הופכת למרכזית: אם החזרת החטופים היא יעד רשמי, ואם קטאר היא אחד הערוצים המרכזיים להשגתו, מה היה התרחיש המדיני למקרה שהתקיפה תפגע באמון הקטארי ותערער את המו״מ?

5. מחלוקת בתוך מערכת הביטחון

לפי דיווחים אמריקאיים וישראליים, בתוך מערכת הביטחון והמודיעין היו הסתייגויות מן הפעולה ומן העיתוי שלה.

לפי דיווח של ה־Washington Post, במערכת הביטחון והמודיעין הישראלית היו הסתייגויות מהמהלך. לפי הדיווח, המוסד בראשות דוד ברנע לא הסכים לבצע את התוכנית המקורית לחיסול קרקעי, בין היתר בשל הסיכון ליחסים עם קטאר ולערוץ התיווך; הרמטכ״ל אייל זמיר הסתייג מעיתוי הפעולה; וניצן אלון, שהיה מעורב במאמצי החטופים, לא הוזמן לדיון מרכזי משום שההערכה הייתה שיתנגד בשל הסיכון למו״מ. וושינגטון פוסט.

גם רונן ברגמן ב־ynet העלה שאלות דומות לגבי אופן קבלת ההחלטה, תוך הסתמכות על מקורות שלפיהם ברנע וזמיר התנגדו לתקיפה באותה עת.

במקביל, ynet דיווח על התנגדות המוסד לפעולה קרקעית ועל כך שבמערכת הביטחון היו מי שהטילו ספק בעיתוי, גם אם עצם המטרה של פגיעה בהנהגת חמאס הייתה מוסכמת יותר.

כלומר, היתה מחלוקת מקצועית סביב העיתוי, אופן הביצוע והמחיר האפשרי למו״מ. בהנחה שהסתייגויות כאלה אכן הוצגו בפני הדרג המדיני, הן הופכות את שאלת התכנון האסטרטגי לרלוונטית עוד יותר: מה היה התרחיש שהוצג ונשקל במקרה שהחיסול לא יצליח, שהמתווכת תיפגע ושהמו״מ ייכנס למשבר? האם כלל התקיים דיון כזה?

6. הבעיה: ערב התקיפה כבר היה מו״מ פעיל

התקיפה התרחשה כאשר המו״מ לא היה תיאורטי. ב־7 בספטמבר פורסם כי המתווה האמריקאי החדש כלל שחרור של כל 48 החטופים ביום הראשון, ולאחר מכן מו״מ לסיום המלחמה, שבמהלכו ישראל לא תחדש את הלחימה. ב־8 בספטמבר דווח כי חמאס לא דחה את ההצעה באופן רשמי וכי קטאר פעלה לקידומה. ב־9 בספטמבר, בשעות הבוקר, שר החוץ גדעון סער אישר שישראל הסכימה להצעה האמריקאית ושמעוניינת בסיום המלחמה לפי המתווה. ynet ynet ynet

כלומר, לא מדובר בתקיפה שהתרחשה לאחר שהמסלול המדיני קרס לחלוטין. היא התרחשה בתוך חלון שבו מתווה אמריקאי קונקרטי לסיום המלחמה היה על השולחן.

המשמעות היא שהשאלה האסטרטגית אינה "האם ישראל הייתה צריכה לדבר עם חמאס במקום לתקוף אותו". השאלה היא האם שתי הפעולות - הלחץ הצבאי והמו״מ - תוכננו כחלק מאותה אסטרטגיה.

והאם היה כאן גם מניע פוליטי?

כאן נכנסת פרשנות שאי אפשר להפוך לעובדה. ב־1 בספטמבר פורסם ב־ynet כי נתניהו בחר להוביל מהלך צבאי רחב בעזה למרות עסקה שהייתה על השולחן, וכי לפי הדיווח ראשי מערכת הביטחון תמכו בעסקה באותה עת. ב־13 בספטמבר ניתוח של Times of Israel הדגיש את תלותו הפוליטית של נתניהו בקואליציה שחלקים ממנה תמכו בתקיפה ובקיום המלחמה. וב־18 בספטמבר, טור דעה ב־Jerusalem Post העלה במפורש את האפשרות שהתקיפה נועדה לא רק לפגיעה בחמאס אלא גם לסיכול המו״מ על הפסקת אש והחזרת החטופים.

המקורות האלה מעלים את האפשרות שמניעו של נתניהו היה לסכל עסקה כדי להאריך את המלחמה. הם מצביעים על שאלה פוליטית שאי אפשר לפטור כלא רלוונטית: האם שיקולים הנוגעים לשרידות הקואליציה ולהמשך המערכה השתלבו בקבלת ההחלטה, במיוחד כאשר מסלול לעסקה כבר היה פעיל? זו שאלה שדורשת להצליב את העיתוי, את ההחלטות שקדמו לדוחא ואת האינטרסים הפוליטיים הידועים של השותפים לקואליציה - ולא להסתפק בהצהרות הרשמיות על מטרות התקיפה.

7. ומה קרה לחמאס?

התקיפה לא השיגה את יעדה המרכזי במלואו: בכירי ההנהגה שהיו במרכז הפעולה שרדו, לפי הדיווחים בזמן אמת. רויטרס

אין בסיס מספיק לקבוע שהישרדות ההנהגה היא שגרמה להתפתחויות המאוחרות במו״מ. גם אין בסיס לקבוע שהתקיפה לבדה שינתה את עמדת חמאס.

אבל יש עובדה חשובה יותר: היעד הצבאי המרכזי וההשפעה המדינית של הפעולה היו שונים זה מזה. הפעולה נועדה לשנות את חמאס; בפועל, אחת התוצאות הבולטות שלה הייתה שינוי ביחסים עם קטאר ועם ארה״ב.

הסתירה הזו אינה רק פרשנות של מבקרי הממשלה. נתניהו עצמו הציג את התקיפה כחלק מן הדרך לסיום המלחמה: ב־13 בספטמבר כתב שמנהיגי חמאס בקטאר "חסמו את כל ניסיונות הפסקת האש" וכי סילוקם יסיר את המכשול המרכזי לשחרור כל החטופים ולסיום המלחמה. Times of Israel

דווקא משום כך, המבחן אינו רק אם היה היגיון צבאי בתקיפת הנהגת חמאס. המבחן הוא האם האמצעי שנבחר היה עקבי עם המטרה המדינית שהדרג המדיני עצמו הציג - החזרת החטופים וסיום המלחמה.

8. דוחא יצרה משבר שלא היה אפשר להתעלם ממנו

מבחינת קטאר, זו הייתה פגיעה ישירה בריבונותה. ראש ממשלת קטאר אמר לאחר התקיפה כי ארצו לא תוותר על תפקידה כמתווכת, אך גם הבהיר שהאירוע פגע קשות בתהליך. רויטרס

מבחינת ארה״ב נוצרה בעיה כפולה: וושינגטון המשיכה לראות בחמאס יעד ללחץ, אך התקיפה פגעה במדינה שהיא בעלת ברית אמריקאית מרכזית ובערוץ תיווך שהממשל האמריקאי עצמו השתמש בו.

דונלד טראמפ אמר שההחלטה לתקוף התקבלה על ידי ישראל, ולא על ידי ארה״ב, והוסיף כי פעולה חד־צדדית כזו אינה משרתת את האינטרסים האמריקאיים או הישראליים. רויטרס

דברים אלו מלמדים שהפעולה יצרה פער גלוי בין מה שישראל בחרה לעשות לבין הדרך שבה הבית הלבן רצה לנהל את התהליך.

9. השינוי החריג ביחסי ארה״ב–קטאר

ב־29 בספטמבר פרסם הבית הלבן צו נשיאותי, Executive Order 14353, שכותרתו "Assuring the Security of the State of Qatar".

הצו קבע כי מדיניות ארה״ב היא להבטיח את ביטחון קטאר ושלמותה הטריטוריאלית מפני מתקפה חיצונית, וכי מתקפה חמושה על שטחה, ריבונותה או תשתיותיה הקריטיות תיחשב איום על השלום והביטחון של ארה״ב. הוא כלל גם הוראות לתכנון משותף ולשימור שיתוף הפעולה עם קטאר בתיווך. הבית הלבן

זה לא היה סעיף 5 של נאט״ו ולא אמנת הגנה הדדית. הצו עצמו הבהיר שאינו יוצר זכות משפטית הניתנת לאכיפה נגד ארה״ב. אבל מבחינת מבנה המערכת, זהו שינוי משמעותי: לאחר שישראל פגעה בשטחה של קטאר, ארה״ב חיזקה בפומבי את המחויבות שלה לביטחון קטאר.

10. נתניהו נדרש להתנצל

ב־29 בספטמבר, במהלך פגישה עם דונלד טראמפ, בנימין נתניהו התנצל בפני ראש ממשלת קטאר על הפגיעה בריבונות קטאר ועל מות איש הביטחון הקטארי. לפי Axios, ההתנצלות הייתה תנאי מרכזי מצד קטאר לחידוש תפקידה בתיווך עם חמאס.

זהו אחד הסימנים הברורים ביותר לשינוי במבנה התהליך: ישראל תקפה את הצומת שבו עבר חלק מהתיווך - ולאחר מכן נדרשה, בתיווך אמריקאי, לסייע בהחזרתו לפעולה.

11. מה קרה ל״ניצחון המוחלט״?

כאן כדאי לעצור ולבדוק את המונח לא כסיסמה, אלא כסט של יעדים מדידים.

ב־28 במאי 2025 הגדיר נתניהו את "הניצחון המוחלט" באמצעות החזרת כל החטופים, הבסת חמאס, גירוש הנהגתו ופירוז הרצועה. הכנסת

ב־3 בספטמבר נוספו לחבילת התנאים גם שליטה ביטחונית ישראלית ברצועה וממשל אזרחי חלופי. משרד ראש הממשלה

כעת אפשר להשוות בין היעדים לבין התוצאה.

החזרת החטופים

היעד הזה הושג בסופו של דבר. ב־26 בינואר 2026 הודיע צה״ל כי כל החטופים החיים והחללים הוחזרו מרצועת עזה לישראל. יש לציין כי "החזרת כל החטופים" היא אמירה שנויה במחלוקת בלשון המעטה בציבוריות הישראלית, לאור הטענה כי ניתן היה להגיע לעסקה בשלב מוקדם יותר, לפני הרצחם של עשרות שנחטפו בחיים.

פירוק חמאס מנשקו

היעד הזה לא הושלם. נכון לספטמבר 2026, פירוק חמאס מנשקו נותר אחת הסוגיות המרכזיות המעכבות את יישום ההסדר ארוך הטווח. רויטרס דיווחה ב־19 בספטמבר כי המאמצים המדיניים תקועים סביב סוגיות ובהן פירוק חמאס מנשקו ונסיגת הכוחות הישראליים.

פירוז הרצועה

גם יעד זה נותר בלתי גמור. המחלוקת על אופן פירוק הנשק, מי יפקח עליו ומה יקרה לכוחות הישראליים כל עוד חמאס לא פורק, נמשכה גם ב־2026.

שליטה ביטחונית ישראלית

ישראל ממשיכה להחזיק בנוכחות ושליטה צבאית בחלקים נרחבים מהרצועה. נכון ל־21 בספטמבר 2026 דיווח רויטרס כי ישראל ממשיכה לשלוט ביותר מ־60% משטח הרצועה. דבר זה אינו שקול להסדר הביטחוני הקבוע שהוצג ב־3 בספטמבר 2025. שאלת הנסיגה הישראלית והגבולות של השליטה הצבאית נותרה חלק מן המחלוקת על הסדר הקבע.

ממשל אזרחי חלופי

גם כאן התהליך לא הושלם במלואו. המסגרת הבינלאומית שנבנתה ב־2026 כוללת גוף פלסטיני טכנוקרטי לניהול הרצועה, אך שאלות של סמכות, פירוק הנשק, העברת השליטה ויחסי הגומלין עם ישראל נותרו במחלוקת.

במילים אחרות: אם "ניצחון מוחלט" נבחן לפי היעדים שהוצגו לציבור, התמונה מראה שלא כולם הושגו. החזרת החטופים הושגה; לעומת זאת, פירוק חמאס, פירוז הרצועה, ההסדר הביטחוני הסופי והממשל האזרחי החלופי נותרו חלקיים, שנויים במחלוקת או בתהליך.

12. הבעיה האסטרטגית: מה היה אמור לקרות ביום שאחרי?

אם היעד היה לא רק לנצח בקרבות אלא ליצור מציאות שבה חמאס אינו יכול לחזור לשלוט, היה צורך כבר במהלך המלחמה לבנות את המנגנון שיחליף אותו.

אם היעד היה פירוז, היה צורך בגורם שיפקח על הפירוז.

אם היעד היה שליטה ביטחונית ישראלית, היה צורך להגדיר את גבולותיה ואת משכה.

אם היעד היה החזרת החטופים, היה צורך להגן על ערוצי התיווך שאפשרו את המשא ומתן.

ואם היעד היה סיום המלחמה, היה צורך להגדיר לא רק באילו תנאים ישראל מפסיקה להילחם, אלא גם איזה מנגנון מדיני וביטחוני נכנס במקומה.

זה בדיוק המקום שבו ניתן לראות את הפער בין מטרות והצהרות כלליות של הדרג המדיני לבין אסטרטגיה.

13. דוחא כמבחן לפער בין מטרה לאמצעי

דוחא מדגימה את הבעיה כמעט בצורה מושלמת.

המטרה: לפגוע בהנהגת חמאס ולהפעיל לחץ על הארגון.

האמצעי: תקיפה אווירית בלב קטאר.

הסיכון הידוע: פגיעה בערוץ התיווך וביחסים עם קטאר וארה״ב.

התוצאה המיידית: בכירי חמאס שרדו; קטאר נפגעה; נוצר משבר עם ארה״ב; ערוץ התיווך נפגע ונדרש מאמץ להחזירו.

השאלה האסטרטגית היא לא אם מותר למדינה לקחת סיכון כזה. היא האם הייתה תוכנית המשך שתאפשר להשיג את שאר היעדים אם הסיכון יתממש.

אם התוכנית הייתה שחיסול ההנהגה יביא לקריסת חמאס - הרי שהיעד הזה לא התממש כפי שתוכנן.

אם התוכנית הייתה שהלחץ יגרום לחמאס להתגמש - צריך לשאול כיצד התקיפה בדוחא השתלבה בערוץ המשא ומתן.

ואם התוכנית הייתה גם להחזיר את החטופים וגם לפרק את חמאס וגם ליצור ממשל חלופי - צריך לשאול מי היה אמור לבצע כל אחת מהמשימות האלה ובאיזה סדר.

זו שאלה של אחריות אסטרטגית.

14. אחרי דוחא: ארה״ב נכנסת עמוק יותר למרכז

אפשר לזהות כאן שינוי מבני. לפני דוחא, קטאר ומצרים היו ערוצי תיווך מרכזיים לצד מעורבות אמריקאית. אחרי דוחא, ארה״ב העמיקה את מעורבותה בניהול המו״מ ובבניית המסגרת להסכם, ובמקביל פעלה להחזיר את קטאר לתפקיד מתווך.

זה לא אומר שדוחא יצרה את המעורבות האמריקאית מאפס. וויטקוף כבר עסק בעסקה כוללת לפני התקיפה.

הטענה המדויקת יותר היא שדוחא שינתה את מבנה המעורבות: היא הפכה את היחסים עם קטאר ואת שימור ערוץ התיווך לבעיה אמריקאית דחופה יותר, ובכך חיזקה את מרכזיותו של הבית הלבן בתהליך.

15. העדות בדיעבד של וויטקוף וקושנר

אחת העדויות הישירות ביותר להשפעת התקיפה הגיעה בדיעבד מסטיב וויטקוף וג׳ארד קושנר.

ב־60 Minutes אמרו השניים שהתקיפה גרמה להם להרגיש שישראל פעלה בניגוד לאינטרס של המו״מ. וויטקוף תיאר את הפגיעה באמון הקטארי ואת הקושי שנוצר משום שקטאר הייתה הקישור המרכזי לחמאס. CBS News

בתמליל ראיון נוסף תיאר וויטקוף את ההשפעה של התקיפה ככזו שהתרחבה מעבר לאירוע עצמו, משום שקטאר, מצרים וטורקיה היו שחקנים חשובים בתהליך. הוא תיאר את אובדן האמון ואת הצורך להחזיר את קטאר לשולחן. CBS News / 60 Minutes

ב־13 בספטמבר 2026 קושנר הרחיק לכת עוד יותר. בנאום מרחוק בכנס ביטחוני אמר שהתקיפה הייתה כישלון צבאי, שהובילה לבידוד בינלאומי של ישראל, ושהממשל האמריקאי השתמש במצב שנוצר כדי לדחוף את ישראל לעסקה. זו עדות מעניינת במיוחד משום שהיא מציגה את דוחא לא רק כמשבר, אלא כמנוף לחץ אמריקאי, וככזה שייתכן והוביל לכפיית עסקה על ישראל.

אלה עדויות של אנשים שהיו בתוך התהליך, ולכן הן חשובות.

16. הרצף העובדתי

אם מסדרים את האירועים לפי סדר כרונולוגי, מתקבלת התמונה הבאה:

בתחילת אוגוסט כבר נבחנת בוושינגטון ובישראל מסגרת לעסקה כוללת.
במהלך אוגוסט מתרחבת המעורבות האמריקאית בתכנון סיום המלחמה.
בתחילת ספטמבר ישראל מנסחת את תנאי הסיום שלה בחמישה סעיפים.
ב־8 בספטמבר מתקיימת התקדמות נוספת בהעברת הצעה אמריקאית לחמאס.
ב־9 בספטמבר ישראל תוקפת את הנהגת חמאס בדוחא.
בכירי ההנהגה שעמדו במרכז הפעולה שורדים, לפי הדיווחים בזמן אמת.
קטאר נפגעת מהתקיפה ומעמידה בספק את המשך התיווך.
ארה״ב מביעה הסתייגות מן הפעולה ומעמיקה את הטיפול במשבר עם קטאר.
ב־29 בספטמבר נתניהו מאולץ להתנצל בפני קטאר.
ארה״ב מפרסמת התחייבות ביטחונית חריגה כלפי קטאר.
בהמשך מתגבשת מסגרת אמריקאית רחבה יותר.
באוקטובר מתחיל יישום הסכם הפסקת האש והחזרת החטופים.
בינואר 2026 מודיע צה״ל כי כל החטופים, החיים והחללים, הוחזרו לישראל.
במהלך 2026 נותרות במחלוקת סוגיות פירוק חמאס מנשקו, הנסיגה הישראלית והסדר הממשל ברצועה.

הכרונולוגיה אינה מוכיחה שכל שלב נגרם על ידי השלב שקדם לו. אבל היא כן מראה שינוי ברור בסביבה האסטרטגית.

17. אז מה בעצם השתנה בדוחא?

הראיות מצביעות על שינוי בארבעה מישורים.

ראשית - התיווך. ערוץ התיווך הקטארי נפגע, ולאחר מכן היה צורך להשקיע מאמץ מדיני כדי להחזירו.

שנית - היחסים עם ארה״ב. התקיפה יצרה פער גלוי בין פעולה ישראלית לבין האינטרס האמריקאי בשימור המו״מ וביחסים עם קטאר.

שלישית - הערבויות. ארה״ב לא הסתפקה בתיווך, אלא הפכה לגורם מרכזי יותר במנגנון הערבויות והיישום.

רביעית - הדרך לסיום. המהלכים הישראליים השתלבו בתהליך שבו הבית הלבן הפך לגורם מרכזי יותר בקביעת המסגרת ולוחות הזמנים, בעוד קטאר ומצרים נותרו חלק ממערך התיווך.

18. ומה זה אומר על הדרג המדיני?

השאלה הקשה יותר היא האם מקבלי ההחלטות בחנו את כל שרשרת ההשלכות של פעולה כמו דוחא.

אם ידוע שהחזרת החטופים היא יעד מרכזי; אם קטאר היא מתווכת מרכזית; אם מו״מ פעיל מתקיים ערב התקיפה; ואם בתוך מערכת הביטחון קיימות הסתייגויות מן העיתוי - אז החלטה לתקוף מחייבת לא רק הצדקה מבצעית אלא גם תוכנית אסטרטגית ליום שאחרי הפעולה.

מה קורה אם המטרה שורדת? מה קורה אם המתווכת נפגעת? מה קורה אם ארה״ב מתנגדת? מה קורה אם חמאס אינו נכנע? ומה קורה אם המלחמה נמשכת, אבל יעדיה המוצהרים דורשים גם הסדר שלטוני וביטחוני שאין עדיין מי שיבצע אותו?

אלה אינן שאלות של בדיעבד בלבד. הן שאלות שמדינה שמנהלת מלחמה ארוכה צריכה לשאול לפני קבלת החלטות בלתי הפיכות.

ואם אכן התקבלה החלטה להרחיב את המלחמה למרות מתווה עסקה שהיה על השולחן, ולאחר מכן בוצעה תקיפה בלב המדינה המתווכת כאשר מתווה אמריקאי קונקרטי כבר היה בתהליך, הדרג המדיני נדרש להסביר לא רק מה רצה להשיג בכל מהלך בנפרד, אלא כיצד המהלכים התחברו לתוכנית אחת להשגת כלל היעדים. בהיעדר תשובה כזו, הביקורת אינה מצטמצמת לשאלה אם התקיפה הייתה מוצלחת או לא; היא נוגעת לאופן שבו התקבלו החלטות אסטרטגיות, לסדרי העדיפויות שהן שיקפו ולפער בין מטרות מוצהרות לבין האמצעים שנבחרו להשגתן.

19. האם דוחא הייתה טעות אסטרטגית?

אפשר לטעון שהתקיפה הייתה ניסיון לגיטימי לפגוע בהנהגת חמאס, גם במחיר דיפלומטי משמעותי. מנגד, אפשר לטעון שהעיתוי היה בעייתי משום שהוא פגע בערוץ שהיה חיוני להשגת יעד אחר של ישראל - החזרת החטופים.

אבל השאלה הרחבה יותר היא האם דוחא הייתה דוגמה לפער בין יעד לבין אסטרטגיה.

אם המטרה הייתה לחסל את הנהגת חמאס, הפעולה נכשלה בהשגת היעד המרכזי שלה. אם המטרה הייתה להאיץ עסקה, אין עדות לכך שהתקיפה עצמה הייתה הגורם שהאיץ אותה. אם המטרה הייתה להביא לסיום המלחמה, המסלול שהוביל להסכם עבר דווקא דרך העמקה של המעורבות האמריקאית והחזרת קטאר לתיווך. ואם המטרה הייתה "ניצחון מוחלט", חלק מן היעדים שהוגדרו רשמית נותרו גם ב־2026 בלתי מושלמים או שנויים במחלוקת.

לכן המאמר שואל: האם ההחלטה הייתה חלק מאסטרטגיה כוללת — או מהלך צבאי משמעותי שלא שולב בתוכנית מספקת להשגת כל היעדים שהממשלה עצמה הגדירה?

20. מה אנחנו כן יכולים לומר?

אפשר לומר כמה דברים בביטחון יחסי.

ראשית, דוחא לא יצרה את הרצון האמריקאי לעסקה כוללת. הרצון הזה היה קיים עוד קודם.

שנית, דוחא התרחשה בתוך מו״מ פעיל ולא בחלל מדיני.

שלישית, היעד הצבאי המרכזי של פגיעה בבכירי חמאס לא הושג במלואו.

רביעית, התקיפה יצרה משבר עם קטאר ועם ארה״ב וחייבה מאמץ להחזיר את קטאר למרכז התהליך.

חמישית, בהמשך הדרך הבית הלבן מילא תפקיד מרכזי יותר במסגרת העסקה והערבויות.

ושישית, החזרת החטופים אכן הושגה בינואר 2026, בעוד יעדים אחרים - בראשם פירוק חמאס מנשקו והסדר ארוך טווח של ביטחון וממשל בעזה - נותרו בלתי גמורים או שנויים במחלוקת גם בספטמבר 2026.

21. ומה אי אפשר לדעת?

אי אפשר להוכיח מן הכרונולוגיה בלבד שדוחא "גרמה" לעסקה. אי אפשר לדעת בוודאות מה היה קורה אילו ישראל לא הייתה תוקפת בדוחא. אי אפשר לדעת אם חמאס היה מסכים לאותה עסקה באותו מועד גם ללא המשבר הקטארי. ואי אפשר לדעת אם תהליך אחר היה מביא לתוצאה טובה יותר או גרועה יותר.

לכן המסקנה הסיבתית צריכה להישאר מדודה: הראיות תומכות בהשערה שדוחא שינתה את מסלול ההגעה להסכם, אבל אינן מאפשרות לייחס לה לבדה את עצם ההסכם.

22. אולי זה הסיפור האמיתי של דוחא

במבט לאחור, התקיפה נראית כמו נקודת מבחן למשהו רחב יותר מן השאלה אם הצליחה לחסל כמה מבכירי חמאס. לכאורה, ישראל יצאה לדוחא כדי לשנות את התנהגות חמאס.

אבל אחת התוצאות הגדולות ביותר של הפעולה הייתה שינוי במערכת שמסביב לחמאס: היחסים עם קטאר, היחסים עם ארה״ב, מעמד המתווכים והיקף המעורבות של הבית הלבן.

23. הרגע שבו ישראל אולי איבדה חלק מהשליטה על ה״איך״

ישראל לא איבדה אחרי דוחא את הכוח הצבאי שלה, ולא איבדה את היכולת להמשיך להפעיל כוח. מה שהיא איבדה היה משהו אחר: היכולת לקבוע לבדה את התנאים, הקצב והמנגנון שבאמצעותם המלחמה תסתיים.

לפני דוחא ישראל יכלה להציג את סוף המלחמה כתוצאה של עמידה בתנאים שהיא עצמה הגדירה: שחרור החטופים, פירוק חמאס, פירוז הרצועה, שליטה ביטחונית וממשל חלופי. אחרי דוחא, הדרך למימוש אותם יעדים הייתה תלויה במידה רבה יותר במתווכים ובערבויות חיצוניות: טראמפ והבית הלבן, קטאר, מצרים וטורקיה.

וזה מחזיר אותנו לנקודת המוצא: ככל שהמלחמה מתקרבת לסיומה, השאלה אינה רק כמה כוח יש לישראל, אלא מי מחזיק במנגנון שמתרגם את הכוח להסדר מדיני.

24. אז האם דוחא הביאה את העסקה?

לא ניתן לקבוע שדוחא לבדה הביאה את העסקה. העסקה הייתה תוצאה של תהליך רחב יותר, שהחל עוד לפני התקיפה וכלל לחץ צבאי, מו״מ, תיווך קטארי ומצרי, מעורבות אמריקאית ולבסוף מסגרת אמריקאית רחבה יותר.

אבל ניתן לטעון — בזהירות — שדוחא הייתה נקודת מפנה משום שהיא שינתה את מבנה הדרך אל העסקה.

היא פגעה בערוץ התיווך הקטארי; יצרה משבר עם ארה״ב; חייבה את ישראל ואת ארה״ב להשקיע מאמץ בהחזרת קטאר לתהליך; והעמיקה את תפקידו של הבית הלבן כגורם שמספק מסגרת, לחץ וערבויות.

ב־13 באוקטובר 2025, במסגרת יישום הסכם הפסקת האש, הוועד הבינלאומי של הצלב האדום סייע בהעברת 20 חטופים חיים ובשחרור 1,808 עצורים פלסטינים, וכן בהעברת שרידיהם של ארבעה חטופים שמתו.

ב־26 בינואר 2026 הודיע צה״ל כי כל החטופים החיים והחללים הוחזרו לישראל.

אבל הסיפור לא הסתיים שם. נכון לספטמבר 2026, המחלוקת על פירוק חמאס מנשקו ועל נסיגת הכוחות הישראליים עדיין מעכבת את המעבר מהפסקת אש להסדר ארוך טווח. רויטרס

וזו אולי המסקנה החשובה ביותר של הבדיקה: הבעיה של המלחמה לא הייתה רק אם ישראל הגדירה מטרות. השאלה היא האם נבנתה אסטרטגיה שהצליחה לחבר בין כולן - או שכל יעד קיבל בעיקר את האמצעי הצבאי שנראה מתאים לו באותו רגע.

דוחא מספקת חלון נדיר לבחון את הפער בין מטרות, אמצעים ותוצאות.

מקורות מרכזיים

מקורות ישראליים ורשמיים

מקורות בינלאומיים

________________________________________

סקירה זו משלבת מידע ממספר מקורות מובילים בישראל. בעריכה עשויות ליפול טעויות, במידה ונתקלתם בציטוט או מקור לא מדוייק אנא כתבו לנו באמצעות טופס יצירת הקשר כדי שנוכל לתקנו.

חפש בבלוג זה

ASHKARA - אשכרה

התקיפה בדוחא: הרגע שבו ישראל איבדה שליטה על הדרך שבה המלחמה תסתיים?