התקיפה בדוחא: הרגע שבו ישראל איבדה שליטה על הדרך שבה המלחמה תסתיים?

השאלה איננה אם התקיפה הישראלית בדוחא ב־9 בספטמבר 2025 "הביאה" לבדה לעסקת החטופים ולהפסקת האש. השאלה המעניינת יותר היא האם התקיפה שינתה את התנאים הדיפלומטיים והמדיניים שבהם התנהל המאמץ להגיע להסכם - עד כדי כך שהיא הפכה מניסיון לפגוע בהנהגת חמאס לאירוע ששינה את הדרך שבה המלחמה הייתה אמורה להסתיים. ויש שאלה קודמת, ואולי חשובה יותר: האם להנהגה הישראלית היו מטרות ברורות בלי אסטרטגיה שלמה וברורה להשגתן?

זו אינה טענה שלפיה לישראל לא הייתה מדיניות או שלא התקבלו החלטות אסטרטגיות. הממשלה הגדירה שוב ושוב יעדים, הבעיה המחקרית היא אחרת - האם היה חיבור קוהרנטי בין היעדים לבין האמצעים שנבחרו, בין המערכה הצבאית לבין המשא ומתן, ובין המלחמה לבין השאלה מי ישלוט בעזה ביום שאחרי.

דוחא היא נקודת מבחן טובה לשאלה הזאת, משום שהיא הציבה את הסתירה האפשרית במלוא עוצמתה: ישראל ביקשה לפגוע בהנהגת חמאס, אך עשתה זאת בתוך מדינה ששימשה מתווכת מרכזית; היא ביקשה להחזיר את כל החטופים, אך פעלה בזמן שערוץ המו״מ היה פעיל; והיא הציבה יעד של "ניצחון מוחלט", אך הדרך המעשית מן המלחמה אל הסדר יציב בעזה נותרה לא פתורה.

זוהי סקירה עובדתית־כרונולוגית, המבוססת על מקורות גלויים, שמטרתה לבחון מה השתנה בעקבות תקיפת דוחא, כיצד התקבלו ההחלטות שקדמו לה, והאם קיים פער בין המטרות שהציגה ישראל לבין הדרך שבה פעלה להשגתן.

1. עוד לפני דוחא: הדרך לעסקה כוללת כבר התחילה

הסיפור לא התחיל ב־9 בספטמבר. כבר בתחילת אוגוסט 2025 פעל השליח האמריקאי סטיב וויטקוף מול ישראל ומשפחות החטופים סביב רעיון של הסכם רחב יותר, שיכלול את שחרור כלל החטופים ואת סיום המלחמה. רויטרס דיווחה ב־2 באוגוסט כי וויטקוף עובד עם הממשלה הישראלית על תוכנית שתכלול את שחרור כל החטופים, פירוק חמאס מנשקו, פירוז הרצועה ושיקום עזה. 

גם בהמשך אוגוסט נמשכה העבודה האמריקאית על מסגרת רחבה יותר. ב־26 באוגוסט אמר וויטקוף כי טראמפ יעמוד בראש פגישה בבית הלבן שתעסוק בתוכנית מקיפה לעזה ולסיום המלחמה. רויטרס

לפיכך, אנו נמנעים מטענה שדוחא "המציאה" את רעיון העסקה הכוללת. הרצון האמריקאי להגיע להסדר רחב כבר היה קיים לפני התקיפה, השאלה היא מה קרה למסלול הזה אחרי דוחא.

2. הלחץ בתוך ישראל

במקביל, הלחץ בישראל נותר כבד: משפחות החטופים דרשו התקדמות, המערכה הצבאית ברצועה נמשכה, והוויכוח הציבורי התמקד בשאלה אם יש להמשיך בלחץ הצבאי או להתקדם לעסקה כוללת.

בתוך המערכת הישראלית התקיימו אפוא שתי מטרות שלא בהכרח סתרו זו את זו, אבל חייבו תיאום אסטרטגי: להמשיך לפגוע ביכולת הצבאית והשלטונית של חמאס, ובמקביל להחזיר את החטופים באמצעות משא ומתן.

המחלוקת הזאת מצביעה על מתח מובנה בין מטרות צבאיות, מדיניות ומו״מיות. היא אינה מוכיחה כשלעצמה שלא הייתה אסטרטגיה, אבל היא מעלה את השאלה האם הייתה אסטרטגיה אחת שחיברה ביניהן.

ההקשר הזה חשוב במיוחד משום שבימים שקדמו לדוחא כבר עמדו על השולחן מתווים לעסקה ולסיום המלחמה. ב־1 בספטמבר דווח ב־ynet כי נתניהו הוביל מהלך להרחבת המערכה בעיר עזה, אף שעסקת חטופים הייתה מונחת על השולחן, וכי לפי הדיווח ראשי מערכת הביטחון תמכו אז בעסקה. ב־7–8 בספטמבר פורסמו פרטי מתווה אמריקאי חדש, שכלל שחרור של כל 48 החטופים ביום הראשון ופתיחת מו״מ לסיום המלחמה, שבמהלכו ישראל לא תחדש את הלחימה. ynet ynet

לכן, כאשר בוחנים את דוחא, אי אפשר לבודד אותה מן ההחלטות המדיניות שקדמו לה. השאלה אינה רק מה רצו להשיג באמצעות התקיפה, אלא גם איזה משקל ניתן באותה נקודת זמן למסלול של עסקה וסיום המלחמה לעומת המשך המערכה.

3. המטרות הוצהרו. אבל איפה הייתה האסטרטגיה?

ב־3 בספטמבר 2025 פרסם משרד ראש הממשלה את התנאים שקבע הקבינט המדיני־ביטחוני לסיום המלחמה: כל החטופים ישוחררו; חמאס יתפרק מנשקו; הרצועה תהיה מפורזת; לישראל תהיה שליטה ביטחונית ברצועה; ויוקם ממשל אזרחי חלופי שאינו חמאס ואינו הרשות הפלסטינית. 

במאי 2025 הגדיר נתניהו את "הניצחון המוחלט" באמצעות ארבעה יעדים: החזרת כל החטופים, הבסת חמאס, גירוש הנהגתו ופירוז רצועת עזה. הכנסת

לכאורה, היעדים לא היו עמומים, השאלה היא מה היה אמור לחבר ביניהם.

מטרה אינה אסטרטגיה

כדי להשיג את היעדים האלה נדרשה תשובה לשורה של שאלות מעשיות, למשל:

  • איזה סוג של לחץ אמור לגרום לחמאס לשחרר את כל החטופים?
  • כיצד הלחץ הצבאי אמור להשתלב במו״מ ולא לפגוע בו?
  • אם חמאס לא ייכנע, מהו התרחיש הבא?
  • מי אמור לשלוט בעזה אחרי החלשת חמאס או פירוקו?
  • מי אמור לאכוף את הפירוז?

מכאן נובעת הביקורת המרכזית של המאמר: האם אפשר להציב מטרות שאפתניות וברורות ועדיין להחזיק באסטרטגיה חלקית בלבד להשגתן.

הפער הזה חשוב במיוחד משום שחלק מן היעדים תלויים זה בזה. החזרת החטופים דרשה ערוץ מו״מ; פירוק חמאס דרש מנגנון צבאי ומדיני; פירוז הרצועה דרש גורם שימלא את הוואקום; והסדר של "היום שאחרי" דרש שותפים אזוריים ובינלאומיים.

4. ואז הגיעה דוחא

ב־9 בספטמבר 2025 תקפה ישראל בדוחא שבקטאר מבנה שבו שהו בכירים בחמאס. לפי רויטרס, חמישה אנשי חמאס ואיש ביטחון קטארי נהרגו, בעוד בכירי ההנהגה שהיו יעד התקיפה שרדו. 

האירוע היה חריג לא רק בגלל מיקומו, אלא מפני שקטאר הייתה באותה עת ערוץ מרכזי להעברת מסרים בין ארה״ב, ישראל וחמאס. מצרים וארה״ב היו אף הן חלק ממערך התיווך. לכן התקיפה לא פגעה רק ביעד צבאי אפשרי; היא התרחשה בתוך מנגנון דיפלומטי פעיל .וושינגטון פוסט

וזה בדיוק המקום שבו שאלת האסטרטגיה הופכת למרכזית: אם החזרת החטופים היא יעד רשמי, ואם קטאר היא אחד הערוצים המרכזיים להשגתו, מה היה התרחיש המדיני למקרה שהתקיפה תפגע באמון הקטארי ותערער את המו״מ?

5. מחלוקת בתוך מערכת הביטחון

לפי דיווחים אמריקאיים וישראליים, בתוך מערכת הביטחון והמודיעין היו הסתייגויות מן הפעולה ומן העיתוי שלה.

לפי דיווח של ה־Washington Post, במערכת הביטחון והמודיעין הישראלית היו הסתייגויות מהמהלך. לפי הדיווח, המוסד בראשות דוד ברנע לא הסכים לבצע את התוכנית המקורית לחיסול קרקעי, בין היתר בשל הסיכון ליחסים עם קטאר ולערוץ התיווך; הרמטכ״ל אייל זמיר הסתייג מעיתוי הפעולה; וניצן אלון, שהיה מעורב במאמצי החטופים, לא הוזמן לדיון מרכזי משום שההערכה הייתה שיתנגד בשל הסיכון למו״מ. וושינגטון פוסט.

גם רונן ברגמן ב־ynet העלה שאלות דומות לגבי אופן קבלת ההחלטה, תוך הסתמכות על מקורות שלפיהם ברנע וזמיר התנגדו לתקיפה באותה עת. 

כלומר, היו הסתייגויות מקצועיות סביב העיתוי, אופן הביצוע והמחיר האפשרי למו״מ. אם הסתייגויות כאלה הוצגו בפני הדרג המדיני, השאלה האסטרטגית הופכת חדה יותר: מה היה התרחיש למקרה שהחיסול ייכשל, שהמתווכת תיפגע ושהמו״מ ייכנס למשבר?

6. הבעיה: ערב התקיפה כבר היה מו״מ פעיל

התקיפה התרחשה כאשר המו״מ לא היה תיאורטי. ב־7 בספטמבר פורסם כי המתווה האמריקאי החדש כלל שחרור של כל 48 החטופים ביום הראשון, ולאחר מכן מו״מ לסיום המלחמה, שבמהלכו ישראל לא תחדש את הלחימה. ב־8 בספטמבר דווח כי חמאס לא דחה את ההצעה באופן רשמי וכי קטאר פעלה לקידומה. ב־9 בספטמבר, בשעות הבוקר, שר החוץ גדעון סער אישר שישראל הסכימה להצעה האמריקאית ושמעוניינת בסיום המלחמה לפי המתווה. ynet ynet ynet

כלומר, לא מדובר בתקיפה שהתרחשה לאחר שהמסלול המדיני קרס לחלוטין. היא התרחשה בתוך חלון שבו מתווה אמריקאי קונקרטי לסיום המלחמה היה על השולחן.

המשמעות היא שהשאלה האסטרטגית אינה "האם ישראל הייתה צריכה לדבר עם חמאס במקום לתקוף אותו". השאלה היא האם שתי הפעולות - הלחץ הצבאי והמו״מ - תוכננו כחלק מאותה אסטרטגיה.

והאם היה כאן גם מניע פוליטי?

כאן צריך להבחין בין עובדה, פרשנות ומניע. העובדות מאפשרות לומר שבתקופה שקדמה לדוחא היו דיווחים על הרחבת המערכה הישראלית אף שעסקה הייתה על השולחן, ולאחר מכן בוצעה התקיפה בתוך חלון של מו״מ פעיל. זה מעלה שאלה רצינית לגבי סדרי העדיפויות של הדרג המדיני, גם אם הכרונולוגיה לבדה אינה מוכיחה שנתניהו ביקש במכוון לסכל עסקה כדי להאריך את המלחמה.

האפשרות הזאת הועלתה בפרסומים שונים, ובהם ניתוחים ב־Times of Israel וב־Jerusalem Post. אף כי מדובר בפרשנויות שאינן הוכחה למניע, הראיות המאוחרות יותר הופכות את השאלה הזאת לקשה יותר להתעלמות. ב־17 באוקטובר 2025 סיפרו וויטקוף וקושנר ל־60 Minutes כי בזמן התקיפה הם עסקו במקביל בעסקת ביניים ובעסקה כוללת, וכי הפעולה הישראלית פגעה באמון ובמו״מ. וויטקוף אמר שהשניים הרגישו "קצת נבגדים", וקושנר תיאר את טראמפ כמי שסבר שישראל "יצאה קצת משליטה".

וב־13 בספטמבר 2026 קושנר הרחיק לכת עוד יותר: בנאום בכנס ביטחוני הוא אמר שהתקיפה הייתה "דבר נורא", שנכשלה כמבצע צבאי, הובילה לבידוד בינלאומי של ישראל, ושוושינגטון ניצלה את הבידוד הזה כדי לדחוף את ישראל לעסקה. Times of Israel Jerusalem Post

העדות הזאת אינה מוכיחה שהתקיפה נועדה מלכתחילה לסכל עסקה. אבל היא כן משנה את השאלה: אם לפי מי שניהלו את המו״מ ארה״ב השתמשה בתוצאות התקיפה כדי לדחוף את ישראל לקבל עסקה, הרי שהפעולה הישראלית לא רק שלא סגרה את המסלול לעסקה - היא יצרה תנאים שבהם הבית הלבן קיבל מנוף גדול יותר מול ירושלים.

7. המשבר עם קטאר והמעבר של מרכז הכובד לארה״ב

מבחינת קטאר, זו הייתה פגיעה ישירה בריבונותה. ראש ממשלת קטאר אמר לאחר התקיפה כי ארצו לא תוותר על תפקידה כמתווכת, אך גם הבהיר שהאירוע פגע קשות בתהליך. רויטרס

מבחינת ארה״ב נוצרה בעיה כפולה: וושינגטון המשיכה לראות בחמאס יעד ללחץ, אך התקיפה פגעה במדינה שהיא בעלת ברית אמריקאית מרכזית ובערוץ תיווך שהממשל האמריקאי עצמו השתמש בו.

דונלד טראמפ אמר שההחלטה לתקוף התקבלה על ידי ישראל, ולא על ידי ארה״ב, והוסיף כי פעולה חד־צדדית כזו אינה משרתת את האינטרסים האמריקאיים או הישראליים. רויטרס

דברים אלו מלמדים שהפעולה יצרה פער גלוי בין מה שישראל בחרה לעשות לבין הדרך שבה הבית הלבן רצה לנהל את התהליך.

ב־29 בספטמבר פרסם הבית הלבן צו נשיאותי, Executive Order 14353, שכותרתו "Assuring the Security of the State of Qatar". הצו קבע כי מדיניות ארה״ב היא להבטיח את ביטחון קטאר ושלמותה הטריטוריאלית מפני מתקפה חיצונית, וכי מתקפה חמושה על שטחה, ריבונותה או תשתיותיה הקריטיות תיחשב איום על השלום והביטחון של ארה״ב. הוא כלל גם הוראות לתכנון משותף ולשימור שיתוף הפעולה עם קטאר בתיווך. הבית הלבן

זה לא היה סעיף 5 של נאט״ו ולא אמנת הגנה הדדית. הצו עצמו הבהיר שאינו יוצר זכות משפטית הניתנת לאכיפה נגד ארה״ב. אבל מבחינת מבנה המערכת, זהו שינוי משמעותי: לאחר שישראל פגעה בשטחה של קטאר, ארה״ב חיזקה בפומבי את המחויבות שלה לביטחון קטאר.

ב־29 בספטמבר, במהלך פגישה עם דונלד טראמפ, בנימין נתניהו אולץ להתנצל בפני ראש ממשלת קטאר על הפגיעה בריבונות קטאר ועל מות איש הביטחון הקטארי. לפי Axios, ההתנצלות הייתה תנאי מרכזי מצד קטאר לחידוש תפקידה בתיווך עם חמאס. 

זהו אחד הסימנים הברורים ביותר לשינוי במבנה התהליך: ישראל תקפה את הצומת שבו עבר חלק מהתיווך - ולאחר מכן נדרשה, בתיווך אמריקאי, לסייע בהחזרתו לפעולה.

8. מה קרה ל״ניצחון המוחלט״?

אם בוחנים את "הניצחון המוחלט" כסט של יעדים ולא כסיסמה, התמונה מורכבת. החזרת כל החטופים הושגה בסופו של דבר (יש לציין כי "החזרת כל החטופים" היא אמירה שנויה במחלוקת בלשון המעטה בציבוריות הישראלית, לאור הטענה כי ניתן היה להגיע לעסקה בשלב מוקדם יותר, לפני הרצחם של עשרות שנחטפו בחיים); לעומת זאת, פירוק חמאס מנשקו, פירוז הרצועה, ההסדר הביטחוני הסופי והממשל האזרחי החלופי נותרו חלקיים, שנויים במחלוקת או בתהליך גם ב־2026.

ב־26 בינואר 2026 הודיע צה״ל כי כל החטופים החיים והחללים הוחזרו לישראל. מנגד, בספטמבר 2026 דיווחה רויטרס כי פירוק חמאס מנשקו ונסיגת הכוחות הישראליים עדיין היו בין הסוגיות המרכזיות שבמחלוקת.

הפער הזה מחזיר לבעיה האסטרטגית: אם היעד הוא גם החזרת חטופים, גם פירוק חמאס, גם פירוז, גם ביטחון וגם ממשל חלופי - צריך מנגנון שמחבר ביניהם. דוחא ממחישה מה קורה כאשר אמצעי צבאי אחד מסכן במקביל את אחד הערוצים הדרושים להשגת יעד אחר.

9. אחרי דוחא: מי קבע יותר את הדרך לסיום?

לפני דוחא כבר הייתה מעורבות אמריקאית עמוקה, ולכן לא נכון לטעון שהתקיפה "הכניסה" את ארה״ב לתהליך. השינוי המדויק יותר הוא אחר: דוחא הפכה את היחסים עם קטאר ואת שימור ערוץ התיווך לבעיה אמריקאית דחופה יותר, וחיזקה את מרכזיותו של הבית הלבן בתהליך.

ב־60 Minutes תיאר וויטקוף כיצד לאחר התקיפה אבד האמון הקטארי וכיצד היה צורך להחזיר את קטאר לשולחן. קושנר תיאר כיצד הממשל שילב את הצעת הפסקת האש עם הצעת סיום המלחמה והפעיל לחץ כדי להביא את הצדדים להסכמה.

הדברים שקושנר אמר בספטמבר 2026 מוסיפים נדבך חשוב: לפי תיאורו, וושינגטון לא רק ניהלה את המשבר שנוצר בדוחא, אלא השתמשה בתוצאותיו כדי להפעיל לחץ על ישראל. כלומר, האירוע שישראל יזמה כדי להשפיע על חמאס הפך גם למנוף אמריקאי להשפעה על ישראל.

10. ומה זה אומר על הדרג המדיני?

השאלה הקשה יותר היא האם מקבלי ההחלטות בחנו את כל שרשרת ההשלכות של פעולה כמו דוחא. אם החזרת החטופים היא יעד מרכזי; אם קטאר היא מתווכת מרכזית; אם מו״מ פעיל מתקיים ערב התקיפה; ואם בתוך מערכת הביטחון קיימות הסתייגויות מן העיתוי - החלטה לתקוף מחייבת לא רק הצדקה מבצעית אלא גם תוכנית אסטרטגית ליום שאחרי הפעולה.

ואם אכן התקבלה החלטה להרחיב את המלחמה למרות מתווה עסקה שהיה על השולחן, ולאחר מכן בוצעה תקיפה בלב המדינה המתווכת כאשר מתווה אמריקאי קונקרטי כבר היה בתהליך, הדרג המדיני נדרש להסביר לא רק מה רצה להשיג בכל מהלך בנפרד, אלא כיצד המהלכים התחברו לתוכנית אחת להשגת כלל היעדים.

כאן נמצאת הביקורת המרכזית של המאמר: לא עצם ההחלטה להפעיל כוח עומדת לבדה לבחינה, אלא סדרי העדיפויות שההחלטות משקפות והפער האפשרי בין מטרות מוצהרות לבין האמצעים שנבחרו להשגתן. ואם לאורך התקופה היו מהלכים צבאיים שננקטו כאשר עסקאות היו על השולחן, הטענה על טירפוד מו״מ אינה יכולה להידחות רק בטענה ש"ישראל רצתה לחץ". היא דורשת בחינה של העיתוי, החלופות, ההתנגדויות המקצועיות והתוצאות.

עם זאת, חשוב לשמור על גבול הראיות: המקורות מאפשרים לבחון ברצינות את האפשרות שמדיניות ישראלית פגעה במסלולי העסקה, גם אם אינם מוכיחים כשלעצמם שהממשלה ביקשה במכוון להאריך את המלחמה או לסכל כל עסקה.

אי אפשר להוכיח מן הכרונולוגיה בלבד שדוחא "גרמה" לעסקה, ואי אפשר לדעת מה היה קורה אילו ישראל לא הייתה תוקפת. לכן המסקנה הסיבתית צריכה להישאר מדודה: הראיות תומכות בטענה שדוחא שינתה את מסלול ההגעה להסכם, אך אינן מאפשרות לייחס לה לבדה את עצם ההסכם.

11. אז האם דוחא הביאה את העסקה?

לא ניתן לקבוע שדוחא לבדה הביאה את העסקה. העסקה הייתה תוצאה של תהליך רחב יותר, שהחל עוד לפני התקיפה וכלל לחץ צבאי, מו״מ, תיווך קטארי ומצרי ומעורבות אמריקאית.

המשמעות הרחבה יותר היא שאחרי דוחא הדרך למימוש היעדים הישראליים הייתה תלויה יותר במתווכים ובערבויות חיצוניות. ישראל לא איבדה את כוחה הצבאי; מה שעשוי היה להשתנות הוא היכולת לקבוע לבדה את התנאים, הקצב והמנגנון שבאמצעותם המלחמה תסתיים.

אבל ניתן לטעון — בזהירות — שדוחא הייתה נקודת מפנה משום שהיא שינתה את מבנה הדרך אל העסקה: היא פגעה בערוץ התיווך הקטארי, יצרה משבר עם ארה״ב, חייבה מאמץ להחזיר את קטאר לתהליך, והעמיקה את תפקידו של הבית הלבן כגורם שמפעיל לחץ ומספק ערבויות.

העדות המאוחרת של קושנר מוסיפה כאן פרט משמעותי: לדבריו, וושינגטון השתמשה בבידוד שנוצר לישראל לאחר דוחא כדי לדחוף אותה לעסקה. זו אינה הוכחה שהתקיפה נועדה לסכל עסקה; אבל היא מחזקת את האפשרות שהתוצאה המדינית של התקיפה הייתה הפוכה מן המטרה המוצהרת שלה - במקום להגדיל את חופש הפעולה הישראלי, היא הגדילה את המנוף האמריקאי על ישראל.

ב־9 בספטמבר תקפה ישראל את הנהגת חמאס בדוחא. 29 ימים בלבד לאחר מכן, ב־8 באוקטובר, הודיע טראמפ שישראל וחמאס הסכימו על השלב הראשון של תוכניתו לסיום המלחמה, וב־9 באוקטובר אישר הקבינט הישראלי את ההסכם; ב־13 באוקטובר נערך בשארם א־שייח׳ טקס החתימה על התוכנית. וושינגטון פוסט הארכיון הנשיאותי האמריקאי. המרווח הקצר אינו מוכיח שהתקיפה היא שגרמה להסכם, אבל הוא מדגיש את עוצמת השינוי שהתרחש אחריה: לפי עדויות מאוחרות של קושנר ווויטקוף ולפי דיווח על דברי בכיר בבית הלבן, טראמפ עבר להפעלת לחץ ישיר על ישראל, והשתמש בבידודה שנוצר בעקבות דוחא כדי לדחוף אותה להסכם שכלל ויתורים משמעותיים ביחס לעמדות שהציגה קודם לכן.

ב־13 באוקטובר 2025, במסגרת יישום הסכם הפסקת האש, הוועד הבינלאומי של הצלב האדום סייע בהעברת 20 חטופים חיים ובשחרור 1,808 עצורים פלסטינים, וכן בהעברת שרידיהם של ארבעה חטופים שמתו.

ב־26 בינואר 2026 הודיע צה״ל כי כל החטופים החיים והחללים הוחזרו לישראל. אבל נכון לספטמבר 2026, המחלוקת על פירוק חמאס מנשקו ועל נסיגת הכוחות הישראליים עדיין מעכבת את המעבר מהפסקת אש להסדר ארוך טווח. רויטרס

וזו אולי המסקנה החשובה ביותר של הבדיקה: הבעיה של המלחמה לא הייתה רק אם ישראל הגדירה מטרות. השאלה היא האם נבנתה אסטרטגיה שהצליחה לחבר בין כולן - או שכל יעד קיבל בעיקר את האמצעי הצבאי שנראה מתאים לו באותו רגע.

מקורות ישראליים ורשמיים

מקורות בינלאומיים

________________________________________

סקירה זו משלבת מידע ממספר מקורות מובילים בישראל ובעולם. בעריכה עשויות ליפול טעויות; במידה ונתקלתם בציטוט או מקור לא מדויק, אנא כתבו לנו באמצעות טופס יצירת הקשר כדי שנוכל לתקנו.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מחיר השבר: ניתוח נתוני ההגירה מישראל (2014–2025) והשלכותיה הפיסקליות

סקירת נתוני הרצח, עבירות הנשק והפשיעה המאורגנת בישראל (2014–2026)

ספין המעטפות הכפולות: פירוק טענות הקמפיין של ש"ס מול נתוני האמת