בליל ל"ג בעומר תשפ"א (30 באפריל 2021) ארע באתר קבר הרשב"י בהר מירון האסון האזרחי הכבד ביותר בתולדות מדינת ישראל (עד אז). 45 בני אדם - גברים, נערים וילדים - נמחצו למוות, ומעל 150 נפצעו.

כשמביטים על התמונות מ"מעבר דבורה" (גשר דוב), קל לטעות ולחשוב שמדובר ב"תאונה מצערת" או בתוצאה של צפיפות בלתי נשלטת רגעית. אך כפי שקבעה ועדת החקירה הממלכתית לחקר אסון הר מירון, האסון הזה לא היה גזירת גורל. הוא היה תוצאה ישירה של קריסה מערכתית מתמשכת, עיוורון מרצון, והתערבות פוליטית שהעדיפה שיקולים קואליציוניים על פני פיקוח נפש.

1. התשתיות והכתובת שהתעלמו ממנה עשור

במשך עשרות שנים נוהל מתחם הר מירון כ"אקס-טריטוריה" רגולטורית. מאבקי שליטה בין הקדשים פרטיים, המרכז לפיתוח המקומות הקדושים וגורמים ממשלתיים יצרו כאוס תכנוני.

כבר ב-2008 וב-2011 פרסם מבקר המדינה דוחות חריפים שהגדירו את האתר כסכנת חיים ממשית וכ"מלכודת מוות" עקב בנייה בלתי חוקית, מעברים צרים והיעדר דרכי מילוט. למרות זאת, השטח המשיך לפעול ללא היתרי בנייה כחוק וללא תוכניות בטיחות תקפות.

2. ההתערבות הפוליטית: "ההר יהיה פתוח"

אחד הממצאים הקשים ביותר של ועדת החקירה נוגע למכבש הלחצים הפוליטי שהופעל ערב ההילולה, כפי שעולה מניתוח מסקנות ועדת החקירה באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה. בעוד שגורמי המקצוע במשטרה ביקשו לקבוע מגבלות תפוסה וקהל ברורות כדי למנוע סכנת חיים, הדרג הפוליטי התערב באופן בוטה, ביטל בפועל את ההגבלות ודחף לאישור מתווה פתוח לחלוטין.

• אמיר אוחנה (השר לביטחון פנים דאז): כפי שצוין בסיקור מסקנות הוועדה באתר N12, השר אוחנה גיבש עמדה פומבית ונחושה כי יש לאפשר הגעה חופשית להר ללא כל מגבלת קהל. הוא דחף למתווה פתוח תוך התעלמות מניתוח סיכונים ומבלי לעמוד על בחינה מעמיקה של תוכנית המשטרה.
• לחצים מגזריים וקואליציוניים: נבחרי ציבור ושרים חרדים הפעילו לחץ כבד למנוע מתווה מצומצם, תוך מסגור הדרישות הבטיחותיות כ"פגיעה בחופש הפולחן".

התוצאה הייתה הקלות מבצעיות ומניעת החלת מגבלות תפוסה בטוחות - החלטה שחרצה את גורלם של 45 חוגגים.

3. אחריות אישית מול תרבות של בריחה מאחריות

בדוח הסופי ממרץ 2024, הטילה הוועדה אחריות אישית על שורה של גורמים:

• בנימין נתניהו (ראש הממשלה): הוועדה הטילה עליו אחריות אישית ודחתה מכל וכל את הטענה ש"לא תפסו אותו בדש המעיל". הוועדה קבעה כי ראש ממשלה חייב ליזום ולדעת על סיכוני חיים מתמשכים, בפרט לאחר אזהרות חוזרות ונשנות.
• אמיר אוחנה: הוועדה הטילה עליו אחריות אישית והמליצה שלא ימונה בעתיד לתפקיד השר לביטחון פנים.
• ניצב שמעון לביא (מפקד מחוז צפון): הציב נורמה נדירה כשלקח אחריות פיקודית מלאה בליל האסון ובהמשך התפטר מתפקידו.

הפער בין נטילת האחריות של הדרג המבצעי (לביא) לבין ההתנערות המוחלטת של הדרג הפוליטי, מציג פער עמוק בתרבות השלטונית בישראל. כפי שנכתב בפרשנות בעיתון כלכליסט, הדוח מהווה כתב אישום חריף נגד תרבות של "עיוורון מודע" והיעדר הסקת מסקנות אישיות בקרב נבחרי ציבור.

4. היום שאחרי: ההפקרות המתמשכת בטיפול בנפגעים ובמשפחות

ההפקרות הממסדית לא הסתיימה ברגע שפנו הגופות מ"מעבר דבורה". הטיפול בנפגעים וב-45 המשפחות השכולות ביום שאחרי הפך לפרק עגום נוסף של סחבת בירוקרטית והיעדר מענה ראוי:

• היעדר מנגנון פיצוי מובנה: בניגוד לנפגעי פעולות איבה, בישראל לא היה קיים בחוק מנגנון תמיכה אוטומטי לנפגעי אסון אזרחי. כפי שעולה מסיקור מתווה הסיוע ב'גלובס', המשפחות נדרשו למאבק ציבורי ממושך רק כדי לקבל סיוע ראשוני - רק בינואר 2022 (תחת הממשלה ה-36, ממשלת בנט-לפיד) קבעה הממשלה מתווה לפיו יועברו כ-500,000 ש"ח למשפחתו של כל נספה כמקדמה או סיוע לפנים משורת הדין.
• גרירת רגליים ובירוקרטיה: בהיעדר גוף מתכלל יחיד של המדינה שליווה את המשפחות, הנפגעים נאלצו להתמודד באופן עצמאי מול משרדי הממשלה, הביטוח הלאומי והליכים משפטיים מתישים.
• תמיכה אזרחית מול הפקרה ממלכתית: עיקר המענה הנפשי, הקהילתי והתמיכה המיידית הגיע מארגונים אזרחיים וחסד ולא ממעטפת סדורה שהופעלה על ידי המדינה — מה שהעצים בקרב המשפחות את התחושה הקשה כי המדינה שנכשלה בשמירה על חיי יקיריהן, המשיכה להפקיר אותן גם לאחר מכן.

סיכום: הלקח שלא נלמד

אסון מירון אינו רק טרגדיה אנושית כואבת, אלא תזכורת חריפה למחיר הקטלני של הותרת בטיחות הציבור כקלף מיקוח פוליטי. כל עוד הדרג הנבחר ימשיך להתנער מאחריות מיניסטריאלית - הן במניעת אסונות והן בטיפול בקרבנות ביום שאחרי - הכתובת לאסון הבא כבר רשומה על הקיר.